top of page
חיפוש

אז למה ככה כבוי לך בעיניים?


היא נכנסה כשמבט עכור בעיניים הכחולות שלה, התיישבה והחלה לספר שהפרויקט מסתיים בהצלחה. כראש קבוצת פיתוח היא אמורה לשמוח מכך שהלחץ ירד ושהנה יוצאת גרסה מוצלחת, וגם מכך שהיא נפטרת מהפרויקט שהיא עצמה הגדירה כמשעמם.


אז למה ככה כבוי לך בעיניים? הפרויקט הבא, היא אומרת, הולך להיות עוד יותר משעמם. זאת גרסה שנייה לפרויקט הקודם. עוד רגע כולם יעזבו. אף מהנדס לא הגיע לכאן כדי לעשות עבודות כאלה. אף אחד לא יישאר!


ומה את היית רוצה לעשות? אני שואלת. מה עוד אפשר? והיא עונה: אפשר להכניס עוד דברים חדשים, אפשר לממש באופן יצירתי, להפוך את המערכת, לקפוץ מעל הפופיק. ופתאום מתקדמת לה מהפופיק לעיניים איזו שמחה והן מתבהרות ובורקות.


פרפרים. כולנו מחפשים פרפרים בבטן ומרחב לביטוי עצמי ותחושת משמעות וחדוות יצירה.


״אבל אצלנו בהנהלה מסתכלים על כל דבר דרך העלות והסיכון, ואז הולכים על המינימום״. היא שוב מכבה את עצמה.


היכן שהמכשול והפחד, שם גם הפתרון והחופש לפעול!


אחריות ניהולית היא גם השפעה כלפי מעלה, היא גם ניהול משא ומתן, אני אומרת. היא מחייכת במבוכה, מעולם לא חשבה שזה חלק מהתפקיד שלה. למדנו שכאשר החשש של המנהלים שלה ידוע ומובן, אפשר להתייחס אליו וגם להציג את התועלות שבמהלך אותו היא מציעה (במקרה זה ישנן המון תועלות ברורות לטווח הארוך). אפשר לבקש חופש פעולה, אבל גם להתחייב בתמורה מתוך אומץ ואחריות לתוצאות ברורות (למשל, מוצר שיעבוד בסוף) ועל לוח זמנים שיתחום את ההרפתקה.


יש כאן עניין של אמון שהולך ונבנה ובמסגרתו המנהלים שלה צריכים להיות משוכנעים לגמרי שהיא יודעת מה שהיא עושה. מתוך כך גם יאמינו בשינוי.


אגב, לפעמים הם יסכימו בחצי פה ויעשו קצת פרצוף בישיבת ההנהלה הבאה, אבל לחיות עם זה שהמנהל עושה לי פרצופי זה הרי חלק מחוסן ניהולי.


כל כך הרבה פעמים אתם יכולים להשפיע הרבה יותר ממה שנדמה לכם, בעיקר כלפי מעלה.

כן, זה דורש תכנון ומחשבה. אנחנו, למשל, בנינו טבלה. שבו והכינו לכם תכנית פעולה ליצירת השפעה.


זוהי פרו אקטיביות ניהולית במיטבה. ככל שמנהלים יפעלו מתוך כך, הם לא רק ישמרו את האנשים ולא רק יממשו היטב את תפקידם אלא שהם גם יצעידו בכל פעם את החברה עוד כמה צעדים קדימה.



17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page