"המנהלת שלי יושבת לי על הוריד״, היא אומרת תוך שמסירה את הצעיף. חנוק לה. חולצת מגפיים ומניחה רגליים עטופות גרביים פרחוניות על הספה. ואז היא שואפת אוויר ומשחררת אותו בנשיפה איטית. אני פותחת חלון.
מיקרומנג׳מנט השם ייקום דמו, כבר פשט רגל במאה הקודמת והנה הוא חוזר בטפטופים מתגנבים, ברטיבות על הקירות, בתחפושת של אנה או אלזה או של מאמא תרזה שרק באה לעזור. גם כשפורים מאחור.
טריגרים לא חסרים. העבודה מרחוק, מהבית ומכל מקום, ימי משרד שלא תמיד מסונכרנים וגל שישי או האל יודע איזה של תחלואה ששוב מרימה את ראשה. מלחמה באירופה שמשתקת חלק מהאנשים ששותקים את כאבם אבל לא באמת עובדים. חופשות. אנשים מתחילים לצאת לחופשות ולתכנן חופשות. איך אתם לא רואים שהתכנון כשלעצמו נותן להם אוויר ורוח במפרשים העייפים, התקועים.
אז מנהלים בעלי נטייה לחרדה, וגם סתם כאלו שהם קטני אמונה, נדרכים ומציעים עזרה. המון עזרה. עזרה עודפת. הם דוגמים, שואלים, מזמנים עוד ישיבה, עורכים בקרה בכל חצי דקה, ובעצם הורגים את מעט השמחה שעוד נותרה.
כדי לפעול וליצור, לפתח ולהתפתח, לקדם ולהתקדם נדרש #חופש. בתוך החופש נולדים הדברים. מתוך היצר מתרחשת יצירה. מתוך המרחב מתאפשרת בריאה.
תפסיקו לדבר על שימור עובדים ותתחילו לדבר חופש פעולה. וכן, חופש יכול ללכת מחובק עם בקרה. לא חיבוק חונק. כן? בקרה מתוכננת, מותאמת, משותפת.
כמו ששימור הוא הכי העולם הישן,
כך חופש פעולה הוא לגמרי חמצן.
# אלזוש לט איט גו.
