אפשר לגלות לכם סוד? אתם לא יודעים למה העובדים שלכם עוזבים. כן, אני יודעת שאתם שואלים והם מספרים. אז מה? הם משקרים? אמממ.. כן. הם משקרים. לכולם חשוב לעזוב יפה ולהשאיר דלת פתוחה, ומה יצא לה מזה שהיא סיפרה.
מה יצא לה מזה שהיא תגיד שנמאס לה שלא נותנים לה לעשות שום דבר באמת משמעותי. היא תצא למקום שכן נותנים לה, ותפרח שם, ואתם עוד תראו.
ואתם עוד תתראו. זה העניין.
זה שוק קטן.
מה יצא לו מזה שיגיד שחנוק לו כאן, ושהוא כל כך גדל, ונותנים לו להרגיש כזה קטן? הוא קיבל כבר הצעה לתפקיד בכיר, וסיים להיות מתוסכל מזה שאת אותו דבר הוא יכול לעשות כאן!
מה יצא לה מזה שהיא תגיד שביקשה לעבור לקבוצה אחרת ואמרו לה ששם לא צריכים? היא תעבור ארגון ואחריה יעזבו עוד שלושה עובדים נאמנים. אליה. מנהל מהקבוצה האחרת יזדעק לימים בחדרי חדרים. למה היא עזבה? הלוואי והיתה עוברת אלי לקבוצה! למה לא התריעו? אני משווע לכאלה אנשים טובים, ואז אני רואה שהם עוזבים!
כן. הכל קרה. אני לא ממציאה.
אז מה אני מציעה?
לדבר יותר. מה זה לדבר? שיחות קרובות עם לב פתוח ונפש חפצה. לשאול מה שלומך ולא להסתפק בתשובה קצרה. לשאול איך את או אתה, מה את אוהבת במה שאת עושה ומה לא רוצה יותר לעשות, איפה הקשיים והמגבלות, והיכן השמחות הקטנות, הריגוש והעניין. איפה החלומות?
ואפילו הייתי שואלת: למה את עדיין אתנו כאן? לא, זה לא יעיר את המתים. הרגשות הם תמיד ערים וחיים! לכל היותר יהיו להם שותפים. היא לא תהיה עם זה לבד, והפתרונות הם תמיד רבים. וגם אם התעוררה תובנה שאם כך הוא צריך לעזוב, לפעמים זה דווקא הפתרון הטוב.
(על כך כתבתי בשבוע שעבר).
ואם הם כבר עזבו, בבקשה תיפגשו! לא עכשיו. לא מייד. אחרי הפרידה הרשמית וחכו בבקשה אפילו עוד קצת. עכשיו, כשהכל לגמרי נגמר אפשר לקבוע לכוס קפה או בירה. דברו בנחת על החיים ועל העבודה ועל מה באמת (אבל באמת!) קרה.
תגלו שאנשים רוצים לשתף הרבה יותר ממה שחשבתם, ובלבד שאתם באמת מקשיבים ומתעניינים ובלבד שהם כבר לא מסתכנים.
אם יש דבר שאתם יכולים באמת ללמוד על עצמכם ועל הארגון, הוא בהחלט מקופל כאן. ואל תשאירו את זה בפנים ככה מקופל עם כל הקמטים. אווררו,
וצאו עם תכנית אמיצה להפקת לקחים!
העזיבה הגדולה בשיאה, זה ברור.
ובכל זאת, לכל אחד שעוזב יש סיפור.
תרצו לשמוע אותו?
